New Normal

June 30, 2020

הדסה כהן

SO WAKE ME WHEN IT'S ALL OVER

SIVANURIEL

מצגי-שווא בתעמולה הג׳האדית

June 23, 2020

שחר ליבנה

מי האמין ששנת 2020 תהיה כה מדכדכת שאביט בערגה ל-2016, שבמהלכה כזכור נדם ליבו של פרינס לנצח-נצחים. אע״פ כן, דומה כי ביחס למדד-הדכדוך הכללי, מצבי הנוכחי בכל-זאת טוב יותר מ-2016. אינני עובדת עוד בכתיבת מחקרים על פוטנציאל ההרס והחורבן בידיהן של תנועות ג׳האד על-גבי הגלובוס, התחלתי ללמוד תחום חדש ולפי-שעה עודני בקו הבריאות.    

כעת, למרות שנשבעתי שלא אקליד בחלונית החיפוש של גוגל את צמד המילים ״ג׳האד גלובלי״ - יותר לעולם, מצאתי את עצמי מתרככת נוכח הזדמנות שנפלה לידיי - לדון בקצרה בתופעה דיסטופית לפי בחירתי במסגרת לימודיי. מגמת ההתגייסות לג׳האד, חשבתי, היא מקרה בוחן ׳טוב׳ מכדי להחמיצו.    

דברים רבים נכתבו על מחולליה ופעולותיה של תנועת הג׳האד הגלובלי, שקשה למצוא היבט אחד שטרם נסקר סביב טרגדיה אנושית זו. למרות האמור, אנסה להתייחס לעניין אחד, שאולי נוכח טריוויאליותו, נידון מעט פחות, והוא - מצגי-השווא בשירות התעמולה הג׳האדית. מובן מאליו כי כל ניסיון לסכם או להקיף את נפחה העצום של התעמולה הנ״ל במסגרת זו ידון לכישלון, ועל כן אגע בנקודות בודדות בקיצור נמרץ ויומרני להחריד.    

אתחיל מכך שאניח כי כל התייחסות לנושא זה בכללותו קשורה בטבורה לכמיהתם של מוסלמים רבים (אך מעטים ביחס למספרם באוכלוסיותיהם פנימה), לשוב לימי תפארתו של הנביא מחמד ולכינונה של ח'ליפות אסלאמית למהדרין על כל המשתמע מכך, ויותר. הכמיהה הזו, אל צביונו של האסלאם בראשיתו - תוך שימוש בכוח הזרוע - חשובה לענייננו, משום שהיא מטופחת ׳יפה׳ אצל תנועת הג׳האד הגלובלי וחסידיה שמציפים את רשת האינטרנט בתכנים בשירות האידיאולוגיה הנ״ל (תוך ניצול בוטה ומוחלט של חוקי הפורמט) משך שנים. 

בין חומרי התעמולה הרבים כל כך שקידמו את חזון הח'ליפות האוטופי, בלטו בשנים האחרונות גליונותיו המעוצבים של מגזין הרשת ״דאבִּק״ למשל - אחד משופריה הרבים של ״המדינה האסלאמית״ (ע״ע דאע״ש) שהתפרסם למן 2014 באנגלית, ותורגם למיני שפות נוספות. פרט לעיסוק בהישגיו הצבאיים של הארגון, מפיץ ״דאבק״ את משנתו ומחזר אחר מועמדים פוטנציאליים לגיוס - תוך הקפדה על תדמית הארגון בכתב ובגרפיקה מלוטשת. על מיתוג הארגון ניתן ללמוד בקליפת-אגוז למשל דרך הדימויים הויזואליים על כריכות המגזין, שמדבררים במקרים המצ״ב את אתוס חזון הח׳ליפות המתחדשת ע״ג מפת המזה״ת וסביבתו (שמאל) כמו גם את ההווי ההרפתקני שצפוי למי שיחבור אליה (ימין). המגזין מציג לעיתים קרובות דימויי זוועה ואלימות קשים (שלא יכללו בסקירה זו) המסייעים בהשרשת דימויים של לוחמי הארגון לא רק כבלתי מנוצחים, אלא כמי שמוציאים לפועל את חזון הח׳ליפות ועושי-דברו של הנביא המנוח בעת הזו. 


גליונות ״דאבק״ מס׳ 1 ו-3: כתבי-עת דיגיטליים שאינם מביישים משרדי פרסום מובילים

פרט לכך, מתחזקת ״המדינה האסלאמית״ דימוי אוטופי במצגי-שווא הנוגעים לחיי היומיום של פעיליה. חומרים מעין אלה מתפרסמים ברשת על בסיס שבועי, ובהם הם מתועדים בעת מנוחה בחברותא, בקריאת קוראן, בשעת סעודה וכיו״ב - במספר זירות לחימה. אין בתמונות אלו משום חידוש, אך הן מדגימות היטב כיצד מנסה ״המדינה האסלאמית״ לייצר את הרושם אצל צעירים מוסלמים ברחבי העולם כי חיי הג׳האד שקולים לחיי שפע, חברה ומשמעות. ושוב, אין מדובר אלא במספר דימויים בודדים - אך ניתן למצוא רבים-רבים אחרים על-נקלה (חלקם קשים ביותר לצפייה). 

תמונות המופצות ברשת המציגות ג׳האדיסטים בחיי ״היומיום״: חברותא, ארוחה בצוותא וקריאת קוראן

המאמץ התעמולתי של תנועת הג׳האד הגלובלי נושא פרי.

במחקר שפורסם השנה ע״י חוקרי מכון ICSVE נטען כי יותר מ-40,000 מתנדבים מ-130 מדינות הצטרפו לשורות ״המדינה האסלאמית״ לבדה, למן הצהרת הח׳ליפות של מנהיגה האכזר, אל-בע׳דאדי ב-2014. עם זאת, המחקר מביא עדויות של מי שהתנסו בחיי הג׳האד, ולאחר זמן-מה ביקשו להימלט מהם. בין הסיבות שהזינו את מהלך ההתגייסות, הצביעו החוקרים גם על התעמולה ברשת, תוך שימת דגש על מסריה האשלייתיים.   

אֻם מחמד (32) מהולנד סיפרה כי שוכנעה להצטרף אל ״המדינה האסלאמית״ לאחר צפיה בחומרי תעמולה: ״האמנתי שכל מוסלמי חייב לחיות היכן שיוכל לקיים אורח חיים אסלאמי. התעמולה הייתה מאוד חזקה. ׳המדינה האסלאמית׳ היתה חזקה״. 

אותו מחקר-ממש מצביע על שיטות בגיוס נשים, וחושף כי פעמים-רבות נקטו מגייסי-רשת בדרכי שכנוע שיש בהן מן הפיתוי והבטיחו לנשים מוסלמיות נישואין, מעמד ארגוני ואורח חיים מסורתי. עאישה (27) מקניה העידה כי התאהבה במגייס הרשת שלה שעמו קיוותה להילחם ולהגיע לגן-עדן. בסופו של דבר, הוא הכין אותה למשימת התאבדות.    

אבו פאטִמה (30) מגרמניה סיפר כי מכריו שהצטרפו לארגון התוודעו תחילה למי שנסעו להילחם בחזית הג׳האד במזה״ת דרך האינטרנט וציין כי ״הציגו תמונה אשלייתית של מצב העניינים בשטח״.

רוב העדים שצוטטו לטובת המחקר הנ״ל הודו כי ציפו לחוויה חיובית פי-כמה לעומת זו שנקלעו אליה - וכי חלומותיהם האוטופיים קשורים באופן ישיר לחומרי התעמולה המפתים ברשת, שנרקמו ׳במיטב׳ מוחות הפרסום של קהילת הג׳האד הגלובלי בכלל - ״והמדינה האסלאמית״ בפרט.

קשה להעריך כמה מקרב אותם מתנדבי-ג׳האד חזרו בהם מן החלום האוטופי שהיה לסיוט, שכן רבים מהם לא נחלצו ממנו. כך או כך, ניתן ללמוד מן המקרה הג׳האדי על כוחה העצום של רשת האינטרנט בהפצת אלימות והסתה באצטלה של חיי-שפע מלאי-משמעות. מדהימה ומטרידה כאחת היא מציאות שבה תוצרים חזותיים - הגם שמתוחכמים ביותר - מניעים עשרות אלפים אל מותם - במסע שתחילתו במקלדת. 


שומר מסך

June 26, 2020

דן עוזרי

HOW TO CHOOSE THE RIGHT TRUTH

ערבה רובינוביץ׳


Post-truth הוא כבר לא מושג חדש, הוא נבחר ל״מילת השנה״ של אוקספורד אי שם ב-2016.

יצא לי לחשוב עליו ממש לאחרונה בתקופת הקורונה, כשהגיע עד פתח ביתי פלייר מפוקפק שקורא לא להתחסן נגד קורונה ״מחשש לתופעות לוואי בלתי הפיכות ולהחדרת צ׳יפים ללא ידיעתכם״. בפלייר המנומק היטב ומלא המלל מופיעים לוגואים של גלובס, דה מרקר, וכלכליסט, כאילו שהמידע מהימן ונלקח משם. היה לי קצת קשה להאמין שאנשים יאמינו לפלייר הכל כך הזוי הזה, ועדיין, סביב טענותיו התפתחו דיונים ברשת, וגם בחדשות הגיבו לטענות המוזרות האלו.


באותו השבוע דיברתי עם בת דודה שלי שחיה בברלין, שאלתי אותה אם הילדה (בת שנתיים) שלה חזרה לגן אחרי הקורונה. היא ענתה לי ״היא כנראה כבר לעולם לא תחזור לגן בגרמניה״. נבהלתי, ושאלתי למה, והיא הסבירה ש״בגרמניה יצא חוק שילדים שהוריהם בוחרים לא לחסן אותם (לחצבת וכו׳) לא יורשו להיות בגנים״. למה בעצם אתם לא רוצים לחסן אותה? ״כי הבריאות יותר חשובה״. 

אין לי ילדים ואף פעם לא קראתי על החיסונים האלו לעומק, אבל משהו כאן היה נשמע לי מוזר. בת דודה שלי, חילונית, משכילה, בוחרת לא לחסן את הבת שלה נגד מחלה נוראית ומוכנה גם לשלם על זה מחיר גדול מאוד, להישאר איתה כל היום בבית במשך כמה שנים. 


מוזר להגיד, אבל בנושאים מסוימים, קשה לנו להבין מה ״האמת״ לגביהם, כלומר יש אנשים שבוחרים ב״אמת״ אחת ואחרים שבוחרים ב״אמת״ המנוגדת. אם אנחנו מגדירים את העולם דרך השפה, אז אולי המילה ״אמת״ היא מיושנת. אולי צריך לעדכן אותה, לצמצם אותה, ולהוסיף מילה חדשה.



איך הגעתי לכאן

June 26, 2020

קורין קיציס

יש סרטון של אופרה ווינפרי, שהיא בעייני אחת הנשים המרשימות שמתהלכות פה, שהיא מדברת ב 5 דקות על משמעות הקיום. זה וידיאו שמלווה אותי שנים וכל פעם אני חוזרת אליו להזכר ולהרגע. היא מדברת שם על תחושת הערך העצמי הנמוך שהרבה מאיתנו מסתובבים איתה, על הצורך בהשוואה וקבלת פידבק מתמיד מהסביבה, בין עם זה בצורת ציון, מחמאות, הכלה הבנה וכו.

ואז היא מספרת על גורל. ועל הבנה שיש משהו גדול יותר ושעצם היותנו הוא לבדו, הגשמה מלאה של היעוד שלנו. אפשר בקלות ללעוג למילים שלה, לחשוב שהן דתיות, שטחיות או ניו אייג׳. אבל אותי זה מרגיע. הידיעה שכמו שאני עושה ומנסה זה בדיוק השביל שאני צריכה לצעוד בו. שעצם החיים שלי עצמם הם פשוט התפקיד שלי. וכמה זה משמח להאמין בזה. ואני מאמינה בזה

מישהו שואל את אופרה איך יודעים שאתה לא במסלול הנכון, או אם לקחת בחירה שגויה, איך נדע? אופרה עונה שדבר כזה טעיות בחיים האלה. שברגע שמנקרת בי השאלה האם אני במסלול הנכון, האם אני בנישואים הנכונים, בעבודה הנכונה, בלימודי התואר השני הנכונים, זה סימן שאני צריכה לבדוק שוב את הכיוון שבו אני הולכת. אם לא נוח לי בעור שלי, אם אני לא באיז (טו בי אט איז - ביטוי כל כך יפה באנגלית) אז זה סימן בשבילי, לבדוק שוב לאן פני ממשיכות מכאן. ללמוד מה״כשלונות״ שלי ולהסכים פשוט להיות ולסמוך שאגיע לאן שאני צריכה להגיע.

בזמן הקורונה פתאום ראיתי שהחיים שלי הם פשוט רק סתם החיים שלי. הם מה שהם. וגם אם אהייה בלחץ נוראי מהעתיד ובין אם פשוט אשכב על הספה כל היום אגיע בסוף לאותו היעד שהשביל שלי מוביל אליו.

וזה נעים לי לחשוב את זה

הנה קישור למי שיש אומץ להיות אט איז

https://www.youtube.com/watch?v=6Yi1kEkLTDw

XXX

June 26, 2020

מירב שחם

Save

June 26, 2020

אלון תייר

רעיונות חדשים הם צו השעה: להישמר מהעבר, להינצל מההווה. כאב מרפה.

A Repeated Lie Becomes a Truth

June 25, 2020

שרון ישראל

יונית היקרה, יונית החביבה

June 25, 2020

אבישי לפיד

Questioning the Present

June 25, 2020

נעמי רוזט

הלם הכלום

הלם ההווה, "התא המרוקן"

June 24, 2020

אנה הראל

התפרצותה של מגפת הקורונה הובילה לסגירה וניטור מועצם של תנועות במרחב, ואחת המעניינות שבהן היא הסגירה של בתי התפילה. סדר היום הדתי הועתק למרחבים הפתוחים, יחד עם הגבלות על טיבו. המבנים עצמם – בתי כנסת, כנסיות ומסגדים – נותרו ריקים, ואיבדו במידה לא רק את הפונקציה שלהם, אלא אף את אופיו של מעמדם. וכל זאת בתקופה המשמעותית לשלושת הדתות - שבה היהדות חגגה את חג הפסח, הנצרות את הפסחא והאיסלאם את הרמדאן, חגים קהילתיים באופיים ובתכנם.

ככלל, רוב מבני הדת לא משרתים אלא קהילה דתית מסויימת, אך ישנם כאלו שמשרתים את מכלול הקהילות יחדיו. דוגמא למבנה שכזה הינו מערת המכפלה בחברון, שמשמש את היהודים והמוסלמים. מבנה זה, בכל יום ביומו, ממחיש את ההפרדה והניטור הבסיסי, כך שחלוקות המרחב והזמן שלו מוקדשות להמחשה של ההתנגדות שבין חסידי שתי הדתות.

סגירת המבנה יצרה בו אחדות מסוג חדש, כאשר אחדות זו הינה הריקנות של המבנה, ואחדות הגורל של המאמינים שנותרו לקיים את טקסי הדת מחוץ לחומות המערה. וכך, התרוקנותה של מערת המכפלה יצרה הזדמנות שהינה כמעט בלתי אפשרית בכל תקופה אחרת, והתאפשר לי, במסגרת עבודתי, לבצע תיעוד מלא ויוצא דופן של פנים המערה. וזאת על ידי שימוש באמצעים דיגיטליים וחדשניים, שבאמצעותם יכולנו להעלות מודל תלת מימד של המערה, על כל אגפיה.

המערה הייתה כמובן ריקה מאדם, כך שפעילות במקום התאפשרה. מתוך הריק, ובמהלך התיעוד, הבחנתי לפתע בנברשת הקיר שבחרתי להביא כדימוי. נברשת זו מהווה, ללא כל כוונה, העתק תחליפי לייצוג של תא נגיף הקורונה, אשר זכה לשמו מתוקף הדמיון שהוא מקיים לכתר. הנגיף רוקן את המערה, וכך זכיתי לבחון פתאום את הנברשת שמדמה אותו היטב. ויתרה מכך, הנברשת עומדת – מבחינה ויזואלית – בעין ההפרדה בין הדתות, ומסמלת אותה. הקשתות שלצידה הן מהתקופה הצלבנית, התקרות הצבועות הן מהתקופה הממלוכית, וכלל המבנה שופץ בתקופה העות'מאנית. הנברשת עצמה היא עכשווית, ועמידתה כך, במערה הריקה, מהווה סמל להתרוקנותה של המערה, וליחסי ההפרדה שהיא מנהלת בכל יום ביומו. וזאת כאשר הנברשת ניצבת בדמיון לייצוג של הוירוס, ובין ייצוג ויזואלי של האמונות השונות שמנהלות קשר זמני ומרחבי בכל יום ביומו במערה. כעת הנברשת עומדת שם לבדה, והמערה, בעקבותיה כסמל, ריקה.


הלם הלם הלם ההווה

June 23, 2020

ברק דוד מזרחי

אופוריית ברנינגמן בעידן הקורונה

June 21, 2020

דרור אמסלם


"זום הוא המועדון החדש" (״Zoom is the new club״)

במילותיו של טודריק הול: (זמר, כוריאוגרף ושופט אורח בריאליטי ״מירוץ הדראג של רופול״)
״Zoom is the new club״


רבים משתמשים במילה ״ברן״ בין אם לקחו חלק באירועי הברנינג-מן ובין אם שמעו על זה מ״ברנר״ (=מי שהשתתף לפחות פעם אחד באירוע) וכך מופץ המיתוס על הקהילה שנוצרה סביב אורח חיים ייחודי שבא איתה.  מדובר בעיר שקמה על פלאיה, איזור באמצע המדבר למשך שבוע. תושבי העיר משתתפים בהקמתה, פירוקה, כשהם שואפים להבעה עצמית רדיקלית או לקחת חלק באומנות, סדנאות ומסיבות המתרחשות באותו שבוע. האנשים שהתחילו עם כל זה היו ארבעה חברים: גארי וורן, אדריאן בורק, דייויד וורן וננסי פרוסיה. הם התחילו בהקמת קבוצה אנרכיסטית בשם 'מועדון המתאבדים'. השם נבחר על מנת לזעזע ולייצג פעולות רדיקליות שהקבוצה עשתה, כמו להיכנס לאוטובוס עם עיניים מכוסות, שנוכח באזור מנהרות תת קרקעיות ולמצוא את דרכם החוצה, משימה שלקחה להם כמה שעות מפחידות, בסוף הפעולה הם חוו הרגשה של התרוממות רוח, שגרמה להן לחוש את טעם החיים.

אירוע הברנינג-מן נוסד למעשה בקליפורניה, על ידי אותם ארבעה חברים, בקהילה שהתכנסה בסן פרנסיסקו באופן ציבורי על החוף ב-1986 כאשר שיאה של ההתכנסות הייתה שריפת הצלם, דמות אדם מעץ, המסומן באייקון:  )^(  שמשכה את כל הקהל בסביבה. אירוע הברנינג מן התחיל להתהוות בצורה מחתרתית עוד בראשית דרכו והקהילה היתה חברה מכלילה באופן רדיקלי. הם פרסמו את עצמם כ-"רשת אקראית של רוחות חופשיות המאוגדות במרדף אחר חוויות מעבר לתחום החיים של הזרם המרכזי" ולאחר חיכוכים עם הרשויות הוחלט ״לברוח״ מקליפורניה ולעבור למדבר נוואדה בשמורת Black Rock Lack שבה האירוע מתקיים עד היום.



״הצלם״ באירוע ברנינגמן 2017, צילום: דרור אמסלם


בשנת 2016 נחשפתי לראשונה למידברן, הגרסה הישראלית של קהילת הברנינג מן, שקיבל את שמו מהלחם של המילים ׳מיד׳ שמייצגת את המידל איסט ו׳ברן׳ כדי לחלוק כבוד למסורת של פעולת השריפה של הצלם. באירוע הראשון נקראתי ״ווירג׳ין״, בתרגום ישיר- כינוי למי שעוד לא איבד את בתוליו לאדמת המדבר. זו היתה חוויה בלתי נשכחת של 5 ימים במדבר מלאות משמעות שהופכת למסורת שנתית.


״הגמל המעופף״, מידברן 2018, צילום: דרור אמסלם


כקהילה מגובשת, חברי הקהילה נדרשים ללכת בעקבותיהם של המייסדים שהחלו את דרכם כהיפים והתוו את דרכם בצורה של עשרה עקרונות. לדוגמא: א-מסחריות, ביטוי עצמי רדיקלי, גיפטינג- הענקת מתנות, הסתמכות עצמית והשתתפות. האירוע מתקיים לכאורה שבוע בלבד, ברם נוצר מצב שאנשי הקהילה חיים מסביב לברן עצמו כל השנה. מלבד האירוע השנתי מתקיימים אירועים ברחבי הארץ, שמגבשים את חברי הקהילה ושמטרתם בין היתר היא גיוס כספים לטובת המשך הפעילות של מחנות נושא שונים שבתורם מחזירים לקהילה בצורת גיפטינג מקורי (שלמעשה מממן את עצמו מתוך הקהילה), ולא פחות חשוב- מציאת התלבושת הכי שווה כדי להסתובב איתה בפלאיה ולקבל תגובות הורסות כאקט של ביטוי עצמי.


ארט-קאר ״יוניקורן״, ברנינגמן 2017, צילום: דרור אמסלם


אנשי הברן (או ברנרים) שרגילים לסופות חול קשות לא יתנו לדבר פעוט כמו הקורונה לעצור אותם. איך כל זה מתורגם לתקופת הקורונה? איך נוצר המצב שמגייסים את המערכות הטכנולוגיות שעוזרות לנו לשמור על קשר? איך הזום הופך לחלל מסיבות בית, בכל בית של ברנר.  


אז איך זה קורה למעשה?

תחילה יוצרים איוונט פרטי בפייסבוק, כך שהחברים הקרובים ירגישו חלק מקהילה סגורה. אותו איוונט מופץ בלינק בקבוצות וואטסאפ של הקהילה בארץ ובחו״ל. כשמגיע יום האירוע, כל אחד מתארגן בביתו ו״מכין את הקרקע״ לאירוע . בשעה שנקבעה מראש אנשים נכנסים לזום ובשיטת ״פלאג אנד פליי״ האירוע מתחיל והדיג׳יי מנגן.


בתוך הזום-  כל ה׳קוביות׳ מכוסות לדים ואנשים צבעוניים מחייכים, התלבושות יוצאות מהארון והילדים שבבית מצטרפים למסיבה. מנתקים את האוזניות מהמחשב והדי ג'יי משתף את הפסקול מהמחשב שלו. במקביל המשתמשים, שכבר אמרנו שרוח האנרכיה והמתחרתיות זורמת בדמם מתדלקים בבית במה שצריך כדי למקסם את החוויה ולא חוסכים באמצעים. במהלך המסיבה כל חצי דקה המסך מתחלף לברנר אחר שזוכה לתהילת ריקודים על גבי מסך מלא. המסיבה משודרת כל הלילה עד לסט זריחה.


הברן כקהילה ועמותה שחוגגת מעל ל-30 שנה, הצליחה להתמודד לאורך השנים עם קשיים רבים שעמדו בפניה מצד הטבע כמו גם מצד הרשויות ולהשאיר את הגחלת בוערת גם בזמני הסגר וקורונה. קהילה שיודעת להתמזג ולאמץ טכנולוגיות שונות כדי לשמור ולתחזק את הקשר בין הברנרים שבקהילה ולהמשיך את ההתנהלות תחת עשרת העקרונות שהוזכרו לעייל. האם הצלחת הקהילה יכולה לזלוג לעולם הדיפולט שלנו? לעולם שמחוץ לחוויה הברנרית? האם הקהילה תצליח לתת הסתכלות אחרת על התנהלות שלנו? או שכל הפרסומים בחדשות הערב ובאתרים השונים יחד עם הציניות של 2020 תפסו לחלוטין את המקום של החזון האוטופי כפי שראו אותו המקימים...


תראו מה מופיע היום בשער של הארץ!!

June 19, 2020

יעל מוינסטר