אוטופיה ודיסטופיה בתכנון עירוני ביחס לתרבות הדיגיטאלית

אנה הראל
May 10, 2020
Fig 15.jpg
פרנצ'סקודי ג'ורג'יו מרטיני, תרשימים למבנה אורגני, מאה 15

ערים "אוטופיות" צצות בתרשימי אדריכלים מהמאה החמש עשרה, ובינן אלו של לוצ'יאנו לאורנה ופרצ'סקו די ג'ורג'יו מרטיני. ערים אלו תוכננו, כפי שניתן לראות בשרטוטים של מרטיני, על פי הגוף האנושי. כך שהגוף העירוני אמור היה לצמוח בהתאמה לגוף האנושי. בכך ניתן לראות את היחס הבסיסי שבו התכנון העירוני עובד – אופן הסנכרון של האלמנטים השונים אחד ביחס לשני, ואופן סידורם ביחס למכלול העירוני.

העיר של המאה החמש עשרה הסדירה את היחסים על פי המטאפורה האורגאנית. עליית הבטון, בסוף המאה התשע עשרה, הובילה להסדרה מחודשת של היחס. חומר זה אפשר לבנות מהר, והאדריכלים פנו לבנות להמונים, וזאת הן מטעמים הומאניים והן מטעמי תועלת. שכן, שיכון מהיר של פועלים אפשר גדילה ומרכוז של שליטה וייצור כלכלי. הבטון אפשר לחזון ה"ערים האוטופיות" לצאת אל הפועל, להיבנות. והדבר נראה בשנדיגרא, הודו, של לה קורבוזייה וברזיליה, ברזיל, של ממשיכיו. ניסיון נוסף לרדיפה אחר האוטופיה יכול להיראות בפרויקטים של באקמינסטר פולר, שיצר כיפות ביוספריות ואת בתי הדימקסיון וחלם לשכן בהן את האנושות.

באקמינסטר פולר, בית הדימקסיון

עליית הטכנולוגיה הנוכחית יצרה שינוי במחשבה על הערים האוטופיות. טכנולוגית המידע הממוחשבת, יצרה אפשרות סינכרון שלא הייתה קיימת קודם. פרויקט סייברסין בצ'ילה, שנות ה 70, מסמן את תחילתו. יכולת השליטה במידע הובילו את התכנון העירוני להתמקד בהסדרה מושלמת של האנשים, התנועה העירונית ואופני הייצור הכלכליים. 

לה קורבוזייה, תרשים חלוקה לשנדיגרא, תחילת שנות החמישים, מאה 20
לוצ'יו קוסטה ואוסקר ניימאר, תכנית כוללת לעיר ברזיליה, 1956




פרויקט סייברסין מהווה הקדמה ל"ערים האוטופיות" שנבנות ברחבי העולם כיום, ה"ערים חכמות".

סונגדו בדרום קוריאה והעיר הכלכלית של המלך עבדאללה בסעודיה הן דוגמאות חיות לכך.

בחינה של ערים אלו מראה כי הן יעילות בצורה יוצאת דופן, וזאת בכל מה שעיר מודרנית אמורה להציע – שימוש במים, מחזור, שימור אנרגיה וניצולה, ומעל לכל ניצול אופטימלי של מעברי התקשורת מבוססי האינטרנט. 

רישום פנים לתכנית סייברסין, 1971-1973
תכנית חלוקה ל"עיר הכלכלית של המלך עבדאללה", סעודיה


ובכך הן כמו מוציאות לפועל את הרעיון של פרויקט סייברסין בצ'ילה. העיר של המאה החמש עשרה שורטטה במטאפורה לגוף, בעוד שהערים החכמות נבנות תוך שימוש במטאפורה שונה לגוף, מטאפורה פנימית יותר – אופני חילופי המידע בו והשליטה בהם. 

לכאורה ערים אלו מייצגות את השיא האוטופי, אך הן יכולות להיראות מיד כגילום מושלם של דיסטופיה. שכן, ערים אלו מבטאות בפועל את שיאה של השליטה והמעקב הטכנולוגי, ומעלות את חזונו של אורוול לכל הפחות. כל רחוב מרושת, התנועה בו נשלטת על ידי מרכזי שליטה ממחושבים, רובוטים מנהלים את סידורי הרמזורים, וניתן, באותה מידה, לחסום כל תנועה לא רצויה בעיר. ומעבר לכך, כלל לא בטוח של"אני הפרטי" ישנו מקום בעיר שכזו. לא רק שהוא נתון למעקב תמידי, אלא שהוא אינו מביע את עצמיותו בעיר שכזו כלל וכלל.

ערים אלו אף מייצרות סט חדש של חרדות. שכן, הדיגיטאליזיה מציבה אתגר נוסף שמשנה את דמותה של העיר. היא לא זקוקה לחומות מגינות כבעבר, אלא להגנה בסגנון firewall. הגנה זו מופעלת כלפי מי שמנסה לבצע האקינג לעיר, אך גם כלפי הדיירים עצמם. לכן, עלינו לשאול את עצמנו מה היחס בין 'חוכמתה' של העיר לבין השליטה שלה עלינו, והאם היינו כלל רוצים לגור במקום שבו אנו רק פרט אחד שמסונכרן עם כל השאר.

מרכז השליטה הממוחשב של העיר סונגדו, דרום קוריאה


Fig 13.jpg
לוצ'יאנו לאורנה, תרשימים לעיר אידיאלית, 1475